ע"מ 1046/06

תקציר

פסק הדין דן בתחולתו של סעיף 145(א) לפקודת מס הכנסה ביחס למשלוח צווי שומה במועד. הפקודה קובעת כי לפקיד השומה יש שלוש שנים מתום שנת המס לבחון דוח שהוגש ולאשר את השומה העצמית או לקבוע את סכום ההכנסה, הניכויים והמסים החייבים. הנושא המרכזי הוא קביעת מועד ה"קביעה" לפי הפקודה, המסמנת את סוף לוח הזמנים. בעבר, פסק הדין בעניין באר התייחס למועד הקביעה כמועד שבו פקיד השומה השלים את השומה, דבר שיכול היה לחרוג מלוח הזמנים. עם זאת, בפסק דין סמי נקבע כי המועד הקובע הוא מועד שליחת צו השומה לנישום, ובכך צמצם את אי הוודאות המשפטית. פסק דין זה מבקש להבהיר את המצב עוד יותר. היא קובעת כי על פקיד השומה לשלוח את הצווים בתוך לוח הזמנים, גם אם הנישום מודע לעמדתו. ידיעת הנישום נשקלת בשקלול האיזון בין זכותו של הנישום להסתמך על ציר הזמן לבין גורמים נוספים, אך אין בה כדי לשלול את דרישת ציר הזמן. פסק הדין דן גם בהשלכות של שומות מאוחרות, תוך הדגשה כי נישומים הטוענים לשומה שלא במועד צריכים לטעון במקביל לגופה של השומה. בנוסף, מובהר כי מועד קבלת השומה אינו מכריע; במקום זאת, שליחת הצו על ידי פקיד השומה היא קריטית. ככלל, פסק הדין מבקש לפרש את הפקודה על מנת להפחית את אי הוודאות וההתדיינות המשפטית, תוך הבטחת כיבוד זכויותיו של הנישום. כל צד אחראי לעלויותיו, ונקבע דיון נוסף להכנות ולמשא ומתן פוטנציאלי.