ע"פ 9619/08

תקציר

המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בשני סעיפים של מעשה מגונה במרמה ואונס במרמה, ונגזרו עליו 16 שנות מאסר. הערעורים על ההרשעה וגזר הדין נובעים מפסקי דין אלה. האישום הראשון מתייחס למעשיו של המערער כלפי המתלוננת ח', והאישום השני מתייחס למעשיו כלפי המתלוננת ד'. טענות המערער נגד ההרשעה מבוססות על שלושה מישורים: הערכת עדויות המתלוננת והמערער, יסוד המרמה - האם הסכמת המתלוננת למעשים המיניים ניתנה במרמה, וכשלי החקירה - האם כשלים אלה מעידים על עיוות דין. אין להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי בדבר מהימנותם הן של המתלונן והן של המערער, שכן הם מבוססים על התרשמות ישירה של העדים ואין סיבה לסטות מכלל זה במקרה זה. עדותה של המתלוננת הייתה קוהרנטית ומפורטת, תוך שנמצאו סתירות ושינויים רבים בגרסאות המערער. מחדלי החקירה להם טען המערער אינם שוללים את משקלן של הראיות המפלילות, ולפיכך אינם מצדיקים התערבות בהכרעת הדין. לגבי אלמנט המרמה, ברור כי אישה שהסכימה לקיים יחסי מין מבלי להבין את ההקשר המיני של המעשה לא הסכימה באמת. מדובר במקרה בו המתלוננת הייתה מודעת לכך שהמעשה קיים בהקשר מיני, אך סברה כי מדובר במסגרת טיפולית רחבה יותר. לפיכך, הוכח הקשר הסיבתי בין המרמה לבין ההסכמה שניתנה. למרות שהפסיקה בעניין פחימה מתייחסת למקרים קיצוניים, אין מדובר במקרה כזה, ודעת הרוב שם תומכת בהרשעה באונס במרמה. גם אם נקבל את עמדת המשנה לנשיא ריבלין באותו מקרה, מדובר במקרה של קבלת דבר במרמה, שהיא עבירה מספקת בנסיבות אלה. לבסוף, באשר לעונש, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר איזן כראוי בין שיקולי החומרה וההקלה. לפיכך, יש לדחות את הערעור על ההרשעה וגזר הדין.