ע"ח 20152-11-14

תקציר

ערעור זה מערער על החלטות השופט תבור מיום 7.10.2014 ומיום 25.12.2014, הנוגעות לבקשות המערער לקבלת חומרי חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. נסיבות המקרה נוגעות לכתב אישום שהוגש נגד המערער בשנת 2010 בגין מסירת פרטים כוזבים לשם התחמקות מתשלום מע"מ. במהלך המשפט התיר בית המשפט לתביעה להציג ראיות קשירת קשר ועדויות נוספות לפי סעיף 167 לתקשי"ר. ההגנה ביקשה גישה לחומרי חקירה נוספים, לרבות שיחות וחקירות שניהלה התביעה לאיתור עדי קונספירציה וראיות, וכן תיעוד שיחות עם עדים שהעידו מטעמה. השופט תבור דחה בקשות אלה, מה שהוביל לערעור הנוכחי. עיקר טענותיהם של המערערים מתמקדות בשלוש נקודות: ראשית, הם טוענים כי תיעוד פגישותיה של התביעה עם עדים מהווה "חומר חקירה", במיוחד כאשר המטרה היא "חקירתית" ולא שיחת "רענון" שגרתית. שנית, על התביעה לספק רשימה מקיפה של כל הפגישות והשיחות עם עדים פוטנציאליים, גם אם אינן מתועדות. שלישית, המערערים מבקשים גישה להנחיות התביעה להשלמת החקירה ולאישור ראש יחידת התביעה. בתגובה, מגנה התביעה על החלטות בית המשפט קמא, וקובעת כי סעיף 80 לתקשי"ר, העוסק בראיות קונספירציה, אינו מחייב הגשת חומר כלשהו להגנה. לטענתם, השיחות עם עדים הן "רשומות פנימיות" שאינן קשורות לחקירה ואין צורך לחשוף אותן. בנוסף, התביעה מצדיקה את אי חשיפתן של "שיחות גישוש" שלא הניבו ראיות רלוונטיות, שכן הן אינן משרתות את מטרת ההגנה ועלולות לחשוף את אסטרטגיות התביעה. גם רשימות חומרי החקירה שמסרה התביעה נחשבות מספקות. בהחלטתה מדגישה השופטת רובינשטיין את חשיבותה של הזכות למשפט הוגן ומפרשת את סעיף 80 לחוק העונשין בצמצום. לדבריה, חובת מסירת חומרים לעיון מקדמי של ההגנה צריכה לחול כאשר אין חשש לעדות "פתע". באשר לשיחות עם עדי קונספירציה, בית המשפט קובע כי די בבדיקה מקדמית של חומרי החקירה אם הם עולים בקנה אחד עם דברי העדים. חשיפת רישומים פנימיים עלולה לחשוף את התביעה לעדויות מיותרות. עם זאת, בית המשפט מבחין בין "ראיון" לבין "תשאול", ובמקרה האחרון יש למסור את התיעוד להגנה. השופט רובינשטיין מצדיק גם את אי-חשיפתן של "שיחות גישוש" שלא חשפו ראיות כלשהן הקשורות למשפט, מה גם שהן נערכו לפני כל חקירה של רשויות החקירה. היא מדגישה את הצורך לאפשר את תפקודה התקין של התביעה ואת היעדר כל תועלת להגנה משיחות מסוג זה. באשר לרשימת חומרי החקירה, בית המשפט קובע כי הרשימות שסופקו היו מספקות וכי אין צורך לחזור לשלב הראשוני של המשפט כדי לבקש רשימה מקיפה. לבסוף, בית המשפט מציין כי בקשת המערערים לקבלת הנחיות ואישורי הפרקליטות לא הועלתה כראוי בפני בית משפט קמא וכי חומרים אלה אינם מהווים "חומר חקירה". משכך, הערעור נדחה על הסף, כאשר השופט רובינשטיין מסכים כי החלטותיו של בית משפט קמא היו מוצדקות על פי הוראות החוק ופסקי דין קודמים.