בד"א 1/11

תקציר

במקרה משפטי זה ערער המערער, עורך דין במקצועו, על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב. הוא הורשע בעבירות הקשורות למעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין לפי סעיפים 53 ו-61 לחוק לשכת עורכי הדין, בעקבות ראיון שבו השמיע דברי גנאי כלפי מבקר המדינה. הוא אמנם הודה באמירות אלה, אך טען כי הן אינן מהוות עבירת משמעת, וטען כי לא כל התבטאויות ביקורתיות או קשות מפרות אמות מידה מקצועיות. בית משפט קמא מצא דברים אלה בוטים ובלתי הולמים, אך המערער טען כי היה רגוע במהלך הראיון בביתו, דבר המרמז על היעדר כוונה לפגוע בהתנהלות מקצועית. לשכת עורכי הדין השיבה בשלילה, וערערה על הקלת העונש, שהיה אזהרה וקנס, וביקשה במקום זאת מאסר על תנאי. בית המשפט קבע כי חופש הביטוי של עורכי דין אינו מוחלט, והאיזון בין חופש הביטוי לבין שמירה על כבוד מקצועי הוא חיוני, במיוחד כאשר התבטאויות קשורות ל"גרעין הקשה" של העיסוק המשפטי. ערכאת הערעור אישרה את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגישה כי המשמעת במקצוע עריכת הדין מגנה על אמון הציבור, וביקורתו של המערער חצתה גבולות אתיים. למרות דעות שונות, קבע הרוב כי העונש מידתי, אישר את פסק הדין הראשוני ודחה הן את ערעורי המערער והן את ערעורי לשכת עורכי הדין.