עת"מ 10336-11-12

תקציר

העותרים ערערו על תוקפו של היתר בנייה שהוציאה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה (רשות הרישוי) לחברה יזמית, המאפשר לה להקים טיילת ופארק חוף בחופי הרצליה. העותרים טענו כי ההיתר מפר את תכנית המתאר הר/235א ואת תמ"א 13, וכי היה צריך להתבסס על תכנית מפורטת. המשיבים, לרבות רשות הרישוי וועדת הערר, טענו כי הטיילת חיונית להנגשת החוף לציבור וכי תכנית המתאר מאפשרת הוצאת היתרי בנייה. בית המשפט קבע, כי תכנית המתאר נעדרה פירוט מספיק כדי לשמש בסיס להיתר הבנייה, שכן היא לא כללה הוראות בדבר הקמת טיילת חוף. בית המשפט הדגיש כי אזור חוף הים הינו בעל רגישות סביבתית גבוהה וכי לציבור אינטרס משמעותי בפיתוחו. עבודות הבנייה הנרחבות שהותרו, שישפיעו לאורך זמן על החוף, תרמו גם הן לצורך בתוכנית מפורטת יותר. יתר על כן, ייעודה העיקרי של הטיילת לא היה רק גישה לים, אלא גם לאפשר שימוש נוסף בחוף הים - הליכה לאורכו. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת רשות הרישוי להעניק את היתר הבנייה אינה תקינה, והיעדר תכנית מפורטת או אישור הוועדה המקומית בהסכמת הוועדה המחוזית הפך את ההיתר לחסר תוקף. בית המשפט הדגיש כי הדיון המעמיק בוועדת הערר לא יכול היה לתקן את הפגמים בהליך התכנוני, שכן היא אינה גוף מייצג ולא שקלה חלופות חלופיות. לבסוף, הורה בית המשפט למשיבים לשאת בהוצאות העותרים ובשכר טרחת עורך דין, קיבל את העתירה והכריז על היתר הבנייה כבטל.