ת"א 9251-03-17

תקציר

המחלוקת היא על זכות קדימה על פיסת קרקע בבעלות הנתבעת, שעליה לכאורה משתמשים התובעים למעבר למעלה מ-30 שנה. התובעים, דיירי שני בניינים סמוכים, טענו כי רכשו זכות קדימה במרשם, המקנה להם את הזכות להמשיך ולהשתמש בשבילים החולפים על פני מקרקעי הנתבעת. לטענתם, השבילים שימשו ברציפות מאז הקמת המבנים, וכי כל הבעלים הקודמים של הקרקע הכפופה היו מודעים לכך ולא התנגדו. הנתבע טען כי התובעים לא הוכיחו את השימוש ההפוך, כי קיימות חלופות אחרות לדרכי גישה, וכי הבעלים הקודם של הקרקע שרכש לא התנגד ולא קיבל את המצב. בית המשפט מצא כי התובעים אמנם השתמשו בשבילים למעלה מ-30 שנה, אך השימוש בהם לא היה מנוגד לזכויות בעלי המקרקעין הכפופים. בית המשפט הסביר כי הבעלים שכרו את המבנה בו מתגוררים התובעים ולמעשה נתנו היתר לשימוש בשבילים, ולכן לא ניתן לצפות מהם להתנגד לכך. כמו כן, בית המשפט מצא כי התובעים לא הוכיחו כי גם השבילים במגרשים הסמוכים שימשו למעלה מ-30 שנה, ועל כן טענה זו היא תיאורטית ולא ממשית, ולכן אינה יכולה להצדיק קביעת זכות קדימה. יתר על כן, מאחר שקיימת חלופה סבירה למעבר במקרקעין של הנתבעת, הורה בית המשפט על ביטול זכות הקדימה, ונתן לתובעים שהות לבנות מדרגות לגישה לבניינים. צו המניעה הראשוני המונע מהנאשם לחסום את הדרכים נותר בתוקף למשך שנתיים, שלאחריהן יוכל הנאשם לחסום את הדרכים במקרקעיו. התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם לנתבעת הוצאות משפט ודמי שכירות בסך 10,000 ₪.