רע"א 10572/06

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכות לבטל את ההכרה בליקוי בתפקוד המיני של מבקש כקשור לפגיעה בעמוד השדרה. המבקש, שסבל ממומים בעמוד השדרה במהלך שירותו כסוהר, קיבל במקור אחוזי נכות משירות בתי הסוהר, שגם פיצו אותו בהתאם. עם זאת, לאחר בחינה מחודשת בעניינו, ביטלה הוועדה הרפואית את הכרתה הקודמת בקשר סיבתי בין מומים בעמוד השדרה שלו לבין בעיות בתפקוד המיני, מה שהוביל לביטול קצבת הנכות הנלווית לכך. המבקש טען כי הוועדה חרגה מסמכותה וכי היה עליה להזהיר אותו מפני כוונתה לשלול את ההחלטה הקודמת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, והמבקש ביקש רשות לערער על החלטה זו בפני ערכאה גבוהה יותר. פסק דינו של השופט דחה את בקשת רשות הערעור של המבקש, בנימוק של היעדר שאלות משפטיות עקרוניות המועלות בבקשה המצדיקות ערעור נוסף. השופט קבע כי לוועדה הרפואית אכן הייתה סמכות לקבל החלטות בנוגע לקשר בין ליקויים נוספים לבין ליקויים מוכרים, והחלטתה לא הצטמצמה להגדלת אחוזי הנכות. לדברי השופט, הוועדה התעמקה כראוי בנושא ובחנה את הראיות הקיימות, לרבות חוות דעת מומחה שהציג המבקש, ועל כן הייתה רשאית לקבוע קביעה מחודשת לגבי אחוזי הנכות, גם אם תביא להפחתה. כמו כן, השופטת הסכימה כי ככלל, יש להזהיר נכים מפני הפחתה אפשרית באחוזי הנכות שלהם כדי לאפשר להם להציג טענות או ראיות נוספות. עם זאת, במקרה דנן, מאחר שניתנה למבקש הזדמנות הוגנת לטעון את טענותיו ואכן עשה כן, היעדר אזהרה מפורשת לא נחשב כסיבה מספקת המצדיקה ערעור נוסף. השופט הדגיש כי המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין והייתה לו גישה להליך, ולכן הוא זכה לייצוג הולם ולשימוע הוגן. לבסוף, השופט ציין כי אם המבקש השיג ראיות חדשות בנוגע לקשר הסיבתי, הוא תמיד יכול לעתור לרשויות הרלוונטיות כדי לבחון מחדש את ההחלטה. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי עמדה בעינה.