ע"פ 40/49

תקציר

פסק הדין עוסק בתוקפם ובפרשנותם של חוקי עזר ירושלים (מטרדים תברואתיים), תש"ה-1945, הקובעים כי יש לסלק מפגעים תברואתיים. המערער, מבעלי בניין בירושלים, נצטווה על ידי קצין התברואה של העירייה לתקן גג לא יעיל הגורם לרטיבות בדירות. משלא עמדו המערערים, הורשעו ונקנסו. הערעור לבית המשפט העליון, שנדחה, התמקד במספר טענות הנוגעות לחוקיותם ופרשנותם של החוקים הרלוונטיים. ראשית, טענה המערערת כי העירייה חרגה מסמכותה בהוצאת חוקי העזר, אך בית המשפט קבע כי סמכויות העירייה, כפי שנקבעו בפקודת העיריות, כוללות את היכולת ליצור חוקים כאלה ולהאציל את אכיפתם. שנית, המערערת טענה כי חוקי העזר אינם ברורים ובלתי סבירים, אך בית המשפט מצא כי הם הגיוניים וספציפיים דיים, בהתקיים הוראות ההודעה הנדרשות. שלישית, נטען כי התקנון סותר את עקרונות המשפט האזרחי בדבר אחריותם של משכירים ושוכרים, אך בית המשפט הבחין בין חובות אזרחיות פרטיות לבין חובות פליליות ציבוריות. לבסוף, טען המערער כי הגדרת "מטרד תברואתי" בחוקי העזר חורגת מתחומה של פקודת העיריות, אך בית המשפט פירש את המונח באופן אובייקטיבי וסביר, בהתאם למושג הרחב שלו. ככלל, אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי המערערת, כבעלת הבניין, אחראית לפגם המבני וכי חוקי העזר הם הפעלה תקפה של סמכות העירייה.