בג"צ 10031/04

תקציר

התיק נסוב סביב השאלה האם לוועדת השחרורים יש סמכות לקבוע אם אסיר על תנאי ביצע עבירה בתקופת המבחן, מבלי להידרש לראיות קונקרטיות בדמות הכרעת דין שיפוטית. המשיב, שהורשע בעבירות סמים והחזקת רכוש, שוחרר על תנאי, אך בהמשך הוגשו נגדו אישומי סחיטה נוספים. בכתב האישום בגין סחיטה לא צוין מועדי ביצוע העבירה, והמשיב הודה באשמה מבלי לערער עליהן. משפנתה המדינה לוועדת השחרורים בבקשה לבטל את שחרורו של המשיב, סירבה הוועדה להתייחס לראיות המנהליות שהציגה המדינה באשר לעיתוי ביצוע העבירה. במקום זאת, המועצה טענה כי היא תהפוך את הוועדה לגוף שיפוטי. המדינה ערערה על החלטה זו, ובית המשפט המחוזי דחה את עתירתם, מה שהוביל את המדינה לערער ישירות לבית המשפט. בית המשפט פסק לטובת המדינה, וקבע כי על ועדת השחרורים, כרשות מינהלית מעין שיפוטית, לבחון כל מידע הקשור לעניין הנדון. בעוד הרשעה פלילית היא בדרך כלל הוכחה מספקת עבור הוועדה, בית המשפט ציין כי ישנם חריגים, ובמקרה זה, היעדר תאריכים נקובים בפסק הדין הותיר את השאלה מתי בוצעה העבירה ללא מענה. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש להחזיר את העניין לוועדת השחרורים לדיון נוסף, ולאפשר לה לבחון את הראיות המנהליות ולקבל החלטה על סמך סטנדרט הוכחה סביר. השופט מ' חשין, השופט ס' ג'ובראן והשופטת ביניש הסכימו עם ההחלטה.