חדל"פ 59260-01-21

תקציר

מדובר בתביעת חוב של נושה כנגד מעסיק הנמצא בהליכי חדלות פירעון. הדיון נסוב סביב הפורום המתאים להגשת התביעה, ובפרט האם יש להפנות אותה לנאמן או לפקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי. בית הדין מגיע למסקנה כי הן לנאמן והן לפקיד התביעות סמכות מקבילה לדון ולהכריע בתביעות עובדים בגין שכר, פיצויי פיטורים וקופות גמל. מסקנה זו מבוססת על ניתוח החוקים והתקנות הרלוונטיים, מהם עולה כי בפני העובדים עומדות שתי אפשרויות להגשת תביעותיהם. האפשרות הראשונה היא להגיש תביעה ישירות למוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלה, ואילו האפשרות השנייה היא להגיש תביעת חוב לנאמן. במקרה זה, מאחר והנושה הגיש את תביעת החוב באמצעות עורך דין, הייתה לנאמן סמכות לבחון ולהכריע בה. בית המשפט מוסיף ובוחן את גופו של הערעור, מקבל את החלטת הנאמן בתביעת החוב ודוחה את ערעור הנושה. הנושה לא חלק על האריתמטיקה של החלטת הנאמן, אך טען כי היה על הנאמן להתערב בריביות שנצברו לאורך זמן. עם זאת, בית המשפט לא מצא פגם בהחלטת הנאמן, בהתחשב בכך שהחוב ושיעורי הריבית נקבעו בעבר על ידי ערכאות שונות והסכמי פשרה. בנוסף, ניתן משקל ראוי לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, ובית המשפט ציין כי החלטת הנאמן סבירה ומאוזנת. עם זאת, בית המשפט ממליץ לנושה להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לצורך קביעת זכאותו לגמלה. לבסוף, הערעור נדחה, והמערערת נדרשת לשאת בהוצאות הנושה והנאמן.