עת"מ 25831-04-18

תקציר

העותרים ביקשו להקצות חלקת קרקע להרחבת מפעלם. עם זאת, השופט קבע כי אין חובה מצד מינהל מקרקעי ישראל לקיים מכרז כלשהו, שכן בקשת העותרת לא עמדה בתנאים לפטור כזה. השופט טען כי טענת העותרים כי הם ציפו שמינהל מקרקעי ישראל יפנה אליהם וישאל אותם על עניינם בחלקה היא חסרת בסיס, שכן היה על העותר לנקוט בצעדים המתאימים מראש כדי להצביע על התעניינותו. יתר על כן, השופט הדגיש כי בקשת העותרת לא נועדה באמת ובתמים להרחיב את הפעילות היצרנית או ליצור תועלות חברתיות ולאומיות, שכן מהתוכנית העסקית של העותרת עולה כי הקרקע תשמש בעיקר לצורכי חכירה. עוד ציינה השופטת כי העותרת הציגה מצג שווא לגבי המפעל שלהם, וטענה כי מדובר במפעל כאשר מדובר למעשה במחסן. השופט הגיע למסקנה כי המלצת המשיבים להקצות את הקרקע לחברה אחרת, מקסימה, הייתה סבירה, מה גם שבקשתה של מקסימה הקדימה את בקשתה של העותרת והעידה על צורך ממשי בהרחבה בשל שיקולי בטיחות ותפעול. יתר על כן, השופט הדגיש כי התנגדות העותרת נדחתה בצדק על ידי ועדת התיאום, שכן היא לא עמדה בתנאי הסף לפטור ממכרז. העתירה נדחתה, והעותר חויב בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.