עפ"ת 22886-10-10

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים שמצא את המערער אשם בנהיגה בשכרות. המערער הורשע על סמך תוצאות בדיקת ינשוף, אשר גילתה ריכוז אלכוהול של 485 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף, וכן ראיות נוספות. המערער טען כי המשטרה התבלבלה בינו לבין אדם אחר וכי בדיקת הינשוף כוילה באופן שגוי. בית משפט קמא דחה טענות אלה והרשיע את המערער בנהיגה בשכרות וגזר עליו קנס בסך 1,500 ₪, 30 חודשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ו-4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. טענתו העיקרית של המערער בערעור הייתה טענה מקדמית לפיה העובדות בכתב האישום אינן מבססות את עבירת הנהיגה בשכרות, שכן נמחקה הגדרת "הכמות שנקבעה" של ריכוז אלכוהול. המשיב טען, כי היה על המערער להעלות טענה זו בפני בית משפט קמא וכי כתב האישום מתייחס באופן מובהק לתקנה 169א הנוכחית, המגדירה את ריכוז האלכוהול האסור. ערכאת הערעור הסכימה עם המשיב וקבעה כי המונח "כמות שנקבעה" בכתב האישום מתייחס להגדרה הנוכחית של "ריכוז אלכוהול בגוף". בית המשפט הוסיף וקבע כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא סבירים וכי אין מקום להתערב בעונש שהוטל. לפיכך, הערעור נדחה על כל חלקיו.