רע"א 29935-04-13

תקציר

פסק הדין מתווה את העקרונות המשפטיים המסדירים את התערבותן של ערכאות ערעור בענייני בוררות, תוך שימת דגש על האופי החריג של מתן רשות ערעור. העיקרון הראשון שהוזכר הוא כי ערעורים ניתנים רק במקרים חריגים הנוגעים בעקרונות משפטיים או ציבוריים החורגים מהאינטרסים הפרטיים של הצדדים המעורבים, או כדי למנוע עוול. במקרה הנוכחי ביקשו המבקשים לערער על החלטת בית משפט קמא שלא ליתן פסק בורר. בית המשפט לא מצא פגם בפסק דינו של בית משפט קמא והגיע למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. כמו כן, קבע בית המשפט כי יש לדחות גם את הבקשה לסילוק על הסף לגופה. הנימוק המרכזי שהציגו המבקשים לביטול פסק הבוררות היה השיהוי בנתינתו, שעלה על שלוש שנים. בית המשפט אמנם הכיר בקושי שבעיכובים מסוג זה, אך ציין גם כי המבקשים נשאו באחריות מסוימת לסחבת בכך שהגישו את סיכומיהם באיחור. גם טענת המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות בשל השיהוי נדחתה משום שלא ביקשו ביטול מיידי בבית המשפט ורק הודיעו לבורר על כוונתם לתבוע ביטול לאחר שנתיים. בית המשפט הסכים גם עם טענת המשיב כי השיהוי גרם עוול להם ולא למבקשים, בהתחשב בכך שפסק הבוררות ניתן לאחר שינויים במצבו המשפטי של אחד המבקשים. בית המשפט בחן טענות נוספות שהעלו המבקשים בדבר חוסר ההלימה הנטען של פסק הבוררות עם הדין המהותי והימנעותו של הבורר מלפסוק על פי חומר הראיות. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בשיקול דעתו היסודי של בית משפט קמא, אשר הגיע למסקנה כי הבורר החיל את הדין המהותי ופסק על סמך הראיות שהוצגו. בית המשפט הדגיש כי הביקורת השיפוטית במקרים כאלה מוגבלת וכי טעויות הבורר ביישום החוק אינן מצדיקות ביטול פסק בוררות. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המבקשים כי פסק הבורר ניתן בנימוקים חלקיים, לאחר שמצא כי הבורר סיפק ניתוח מפורט של הראיות והטענות. נוכח היעדר עילות משכנעות להתערב והתקדים המשפטי התומך בהתערבות מינימלית של בית המשפט בבוררות, נדחתה בקשת רשות הערעור, והמבקשים חויבו לשאת בהוצאות המשיב.