עש"מ 1/82

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק בערעור על הרשעה בעבירת משמעת של עובד מדינה שעבד במקביל בשירות המדינה ובעבודה פרטית ללא רשות. המערער טען, כי ההליכים בפני בית הדין למשמעת היו פסולים משום שכתב התביעה התייחס להרשעה קודמת שלו. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי אמנם קיימת חובה להימנע מציון הרשעות קודמות לפני הכרעת הדין, אך חובה זו אינה חלה על מקרים בהם ההרשעה הקודמת היא רכיב בעבירה. הואיל והמערער הודה בעובדות שעמדו ביסוד הרשעתו בתחילת הדיון, אין באזכור ההרשעה הקודמת משום עיוות דין. בית הדין גם לא מצא טעם בטענותיו האחרות של המערער, הנוגעות להיעדר ייצוג הולם ולחומרת אמצעי המשמעת. הובהר כי המערערת בחרה שלא להיעזר בעורך דין למרות שניתנה לה האפשרות לעשות כן, והראיות הראו כי עבדה בשתי העבודות במקביל מבלי לקבל את האישור הנדרש משירות המדינה. בית הדין אישר את ההרשעה ואת ההליך המשמעתי של פיטורים עם פיצוי של 80%. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי על עובדי המדינה להקפיד על המשמעת והמגבלות של תפקידם וכי הרשעתו הקודמת של המערער באותה עבירה זמן קצר לפני אירוע זה מעידה על חוסר כבוד למשמעת השירות. לפיכך הערעור נדחה במלואו.