דנ"מ 2229/20

תקציר

לאחר עיון בפסק הדין, הבקשה לדיון נוסף נדחתה, שכן היא לא עמדה בתנאי הסף הנדרשים לדיון מחדש. פסק הדין הנדון לא קבע כלל חדש הסותר החלטות קודמות של בית המשפט העליון, ואף לא הציג סוגיות בעלות חשיבות או חידוש המצדיקים דיון נוסף. בית המשפט מצא כי השופטים הסתפקו במתן פרשנויות קיימות לסעיף 197 ולא יצרו תקדימים חדשים. בית המשפט התייחס באופן ספציפי ל"פרשת הר" כקובעת קריטריונים מנחים, שרוב הרכב קבע כי אינם ישימים במצב הנוכחי. בעוד דעת מיעוט הציעה תוצאה שונה, הדעה הרווחת עלתה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות. טענת המבקשים כי החלטות קודמות, כגון "פרשת נמדר", היו סותרות, נדחתה, שכן הסוגיה העיקרית בנמדר נגעה להגדרת תכנית "התקפית", עניין אחר לגמרי. בית המשפט הדגיש כי תכנית מתאר עדיין יכולה להיחשב פוגענית בתנאים מסוימים וכי תכניות המבקשים אינן עומדות בדרישת הפגיעה של סעיף 197. חששות מפני תוצאות בלתי צודקות אפשריות והתדיינות משפטית מוגברת על פי החוקים הקיימים הובילו את בית המשפט להדגיש את הצורך בתיקוני חקיקה שיאפשרו פיצוי רחב יותר במסגרת דוקטרינת "הליך התכנון המקיף". משכך, הבקשה נדחתה, והמבקשים חויבו לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 30,000 ₪. פסק הדין הדגיש את נחיצותם של שינויי חקיקה לשינוי מסגרות פיצויים ולא פרשנות שיפוטית מחודשת, העלולה לשבש תהליכים משפטיים ותכנוניים מבוססים.