ת"א 25718-02-20

תקציר

התובע, אדם שייבא בעצמו רכב מגרמניה, לא היה שבע רצון מהחלטת רשויות המכס להוציא לו הודעת חיוב בגין מיסי יבוא נוספים. התובע טען כי הסכום הנקוב בהודעת החיוב אינו המחיר ששילם בפועל עבור הרכב. בית המשפט בחן את הראיות המנהליות שהגישה ההגנה, שכללו מסמכים מהמכס הגרמני המצביעים על מחיר קנייה גבוה מזה שעליו הצהירה התובעת. בית המשפט מצא כי ראיות ההגנה סבירות ומספיקות, ואילו התובע לא הצליח להוכיח את טענתו כי המחיר שהצהיר עליו היה המחיר ששולם בפועל. עדותו של התובע לא הייתה עקבית והעלתה ספקות לגבי מהימנותו. זאת ועוד, התובע לא סיפק כל הסבר משכנע לסתירות בין דבריו לבין הראיות המנהליות. כתוצאה מכך, דחה בית המשפט את התביעה וקבע כי על התובעת לשלם מיסים נוספים. כמו כן חויב התובע בהוצאות המשפט של הנתבע ובשכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לבא כוח התובע, אחרת ייגרמו להם הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק.