תאד"מ 45991-11-20

תקציר

בית המשפט מקבל את התביעה נגד הנתבעים באופן חלקי. הנתבעים שלחו לתובעת 34 פרסומות באמצעות SMS במשך ארבעה חודשים, שקידמו את שירותי המסעדנות והמשלוחים שלהם. השאלה המרכזית היא האם הייתה לנאשמים הסכמה מראש למשלוח הודעות אלה, כנדרש בחוק. לגבי חמש ההודעות הראשונות, בית המשפט לא מצא ראיות להסכמה. הם נשלחו לפני שהושמעה לתובעת הודעת אזהרה המודיעה לה כי פרטיה ישמשו לפרסום, כנדרש בחוק. לפיכך, חמש הודעות אלו נשלחו שלא כדין, והנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך 1,500 ₪, מתוכם 300 ₪ עבור כל הודעה, שהוא המקסימום החוקי לכל הודעה. עם זאת, 29 ההודעות האחרונות נשלחו לאחר שהתובע קיבל את הודעת ההתראה. בית המשפט מצא כי הודעת ההתראה, בשילוב עם יוזמת התובע ביצירת קשר עם הנתבעים, היוו הסכמה מספקת להודעות אלה. התובעת קיימה קשר עסקי עם הנתבעים ושיתפה את פרטיה מרצונה. בנוסף, כל הודעה סיפקה אפשרות הסרה קלה, שהתובע בחר שלא להשתמש בה. טענת התובע כי קישור ההסרה היה בעל פוטנציאל זדוני לא הייתה משכנעת. התובע היה לקוח קבוע ולא הייתה לו סיבה אמיתית לחשוש מזדון. התנהגותה הצביעה על כך שהיא לא הוטרדה באופן משמעותי מהפרסומות. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותה של התובעת במהלך המשפט, לרבות חוסר כנותה וחשיפת ראיות. היא מצאה את טענותיה על מצוקה משמעותית מההודעות לא משכנעות, מה גם שהיא לא עשתה כל מאמץ לעצור אותן. נוכח התנהגותה הבעייתית של התובעת והפיצוי המינימלי שקיבלה, בית המשפט לא פסק לה הוצאות נוספות או שכר טרחת עורך דין. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.