ת"א 31548-07-22

תקציר

פסק הדין דן בתחולת תקופת ההתיישנות על תביעה שהגיש המוסד לביטוח לאומי נגד צד שלישי בגין תגמולים ששולמו לנפגע. התביעה נדחתה משום שהוגשה בחוסר מעש, שכן המל"ל לא ציית להחלטות בית המשפט הנוגעות להליכים מקדמיים. השופטת קבעה כי המל"ל זנחה את תביעתה ולא ניהלה את ענייניה כראוי, ולכן סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, שהיו עשויים להאריך את תקופת ההתיישנות, אינם חלים במקרה זה. לפיכך, התביעה נחשבת מיושנת ונדחית על הסף. בנוסף, פסק הדין דן בהסכם פשרה שנחתם בין הנפגע לבין הנתבעים, וקובע כי המל"ל אינו מנוע מלהגיש את התביעה בשל ההסכם, שכן ההטבות שהוא מבקש להשיב לא נלקחו בחשבון במהלך הסדר הפשרה. השופטת הדגישה כי זכותה של המל"ל להשבה נגזרת מעקרון ההחלפה, שמטרתו למנוע מהנפגע לקבל יותר מנזקיו ומהנתבע לשלם מעבר לנזק שגרם. המל"ל גם לא היה חייב לדווח על הסדר הפשרה לנתבעים, שכן הסכומים הנתבעים לא נוכו בהסכם. משכך, נדחית התביעה העיקרית, ומל"ל נדרש לשאת בהוצאות הנתבעים, בסך 10,000 ₪.