עמ"נ 20085-02-11

תקציר

הערר הוא על החלטת ועדת הערר לארנונה של עיריית רמת גן, אשר דחתה את השגות המערער הנוגעות לשומות ארנונה לשנים 2007-2010. עיקר ההתנגדויות היו נגד סיווגם של שטחים מסוימים במטווח של המערערת כ"בניין", ונגד תחולה רטרואקטיבית של הודעת החיוב. המערערת טענה כי אין לסווג את השטחים המקורים של המטווח, לרבות תקרות בידוד אקוסטי וקירות מפגע, כמבנה, שכן הם חיצוניים לו ומשמשים להפחתת רעש בלבד. לחלופין, יש לחייב שטחים אלה כקרקע כבושה. המערערת טענה גם לטעויות מדידה באזורי החיוב וערערה על תחולה רטרואקטיבית של הודעת השומה המתוקנת משנת 2007, שהגדילה משמעותית את הארנונה השנתית. ועדת הערר דחתה את כל הטענות הללו. בערעור מצא בית המשפט כי החלטת ועדת הערר לסווג את התקרות האקוסטיות וקירות המפגע כחלק מ"המבנה" הייתה סבירה ועולה בקנה אחד עם השכל הישר וההגדרות המשפטיות. עוד נמצא כי טענת המערערת בדבר טעויות מדידה נדחתה בצדק על ידי הוועדה, שכן המערערת לא הגישה סקיצה נגדית. עם זאת, בית המשפט הסכים עם טענת המערער בדבר רטרואקטיביות. בית המשפט קבע, כי השומה המתוקנת, שנשלחה למערערת בשנת 2007 וחלה רטרואקטיבית על תחילת השנה, היא אכן חיוב רטרואקטיבי. בעוד שחיובים כאלה אסורים בדרך כלל, ישנם מקרים חריגים שבהם הם מותרים. בית המשפט קבע כי מקרה זה אינו נופל לקטגוריה החריגה, שכן העירייה פיקחה מקרוב על פעילות המטווח ולא הייתה למערערת כל כוונה להטעות. לפיכך, תחולתה הרטרואקטיבית של הודעת השומה המתוקנת אינה תקפה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והערעור התקבל באופן חלקי.