עע"מ 6937/11

תקציר

בית המשפט התייחס לשאלה האם עליו לפעול כמוסד תכנוני-על, ובסופו של דבר החליט כי סמכות התכנון נתונה לוועדות התכנון הייעודיות ולא לרשות השופטת. בית משפט קמא הורה על מתן היתרים לחלוקת חלקה, תוך חריגה מגבולה בכך שנטל על עצמו תפקיד תכנוני, שערכאת הערעור מצאה כי אינו מוצדק. בפסק הדין הודגש כי החלטות תכנוניות צריכות לחזור לרשויות המתאימות בכל פעם שמתרחשת התערבות של בית המשפט, ולהבטיח כי שיקול הדעת המקצועי יישאר בידי בעלי המומחיות הרלוונטית. במקרה זה, נחשבה הנחיית בית משפט קמא לסנקציה חמורה וחסרת תקדים נגד גופי התכנון, בעיקר בשל חוסר מעש ממושך בתכנית קהילתית חדשה. ערכאת הערעור ציינה כי ועדות התכנון, אף שבתחילה לא עמדו בהמלצות, היו צריכות להיות מופקדות על בחינה מחודשת של בקשות במקום שהחלטות תכנוניות יוטלו על ידי בית המשפט. בית המשפט קמא לא בחן אם התוכנית המוצעת נותנת מענה לחששות קהילתיים כמו הלימות תשתיות. בנוסף, בית המשפט הכיר בכשלים פרוצדורליים של המשיבים שלא הורשו להציג נימוקים מהותיים לבקשותיהם, למרות טענות תכנוניות שעלו רק במהלך הערעורים. פסק הדין הדגיש את החשיבות שבמתן הזדמנות למשיבים להציג את טענותיהם, כאשר הסוגיות התכנוניות שהועלו נחשבות משמעותיות אך לא בלתי פתירות. בסופו של דבר, הועבר התיק לרשויות התכנון לבחינה מחודשת, ואפשר לוועדות התכנון לטפל כראוי בחששות, לרבות שינויי חקיקה תלויים ועומדים שעלולים להשפיע על היתרי התכנון. החלטה זו אישרה את העיקרון לפיו אל לגופים שיפוטיים להחליף את רשויות התכנון אלא מטעמים ברורים של חריגה מסמכות או התנהגות בלתי הולמת, ובכך להגן על ההגינות הפרוצדורלית ועל האינטרסים הקהילתיים.