ע"א 1912/93

תקציר

בית המשפט העליון נתן פסק דין המאשר את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את ערעורה של שושנה שחם, ובכך נתן תוקף להסכמים שביקשה לבטל הנוגעים לגניבת כספים על ידי בעלה אריה שחם מלקוח, רפאל מנס. אריה הודה בגניבה וסיכם עם מנס למכור את דירת בני הזוג כדי להחזיר את החוב, כאשר גם אריה וגם שושנה חתמו על ההסכמים הראשוניים. בהמשך ניסתה שושנה לבטל הסכמים אלה בעילה של כפייה, עושק ואי חוקיות, בטענה כי העברת הדירה מותנית בהימנעות מהליכים פליליים נגד אריה. בית המשפט קבע כי ההסכמים אינם בלתי חוקיים שכן הם נועדו בעיקר להחזר חובות ולא לטיוח פשע. באשר לכפייה לכאורה, קבע בית המשפט העליון כי שושנה, כמו אריה, הונעה מאשמה ולא מלחץ חיצוני; היא לא הצליחה להוכיח ראיות מספיקות לכפייה או לדיכוי. בנוסף, הודעת הביטול שלה נקבעה כלא במועד, מה שדחה את תביעתה. כעורכת דין מנוסה, שושנה הייתה אמורה להבין את ההסכמים עליהם חתמה, מה שהחליש את טיעוניה בדבר כפייה ועושק. בית המשפט דחה גם את ניסיונותיה להציג ראיות נוספות בערעור, ולא מצא טעויות פרוצדורליות בטיפול הערכאה הנמוכה יותר בראיות. בסופו של דבר, בית המשפט הטיל הוצאות על שושנה, תוך הדגשת הבסיס המשפטי והעובדתי האיתן לפסק הדין נגדה.