ת"א 15851-04-19

תקציר

בית המשפט בחן הסכם בין עירייה לישיבה בדבר שימוש בחלקת קרקע עירונית שעליה בנתה הישיבה בית ספר. התובעת טענה כי ההסכם מקנה לה זכות קניינית, המכונה "זכות הנאה" או לחילופין רישיון בלתי חוזר לשימוש במקרקעין. בית המשפט קבע, כי לשון ההסכם, שקבע במפורש כי כל זכויות הקניין נותרו בידי העירייה, יחד עם פעילות הישיבה בקרקע, מלמדת כי הישיבה מחזיקה בקרקע ולכן לא ניתן לסווגה כבעלת זכות הנאה בה. עוד קבע בית המשפט כי הרשות שניתנה לישיבה אינה בלתי חוזרת. ההסכם לא קבע משך זמן להיתר, ובית המשפט מצא כי ניתן לבטלו הן מכוח דיני החוזים והן מכוח המשפט המנהלי. על פי דיני החוזים, אין זה סביר לצפות שמערכת יחסים חוזית תימשך ללא הגבלת זמן, במיוחד כאשר מדובר במקרקעי ציבור. באשר למשפט המנהלי, הצורך של העירייה להשתמש בקרקע לגני ילדים גבר על הצורך של הישיבה בנכס, מה גם שהצורך של האחרונה השתנה עם הזמן. יתר על כן, ההיתר שניתן לישיבה היה מיותר, והתקדימים גורסים כי הרשאות כאלה אינן יכולות להיות בלתי חוזרות בדרך כלל. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את תביעת התובע, שכן העירייה רשאית לבטל את ההיתר לישיבה להשתמש בחלקת המקרקעין.