ת"א 19950-06-17

תקציר

התובע תבע את הנתבעים – האגודה, מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית – בגין הפרת חוזה, וביקש לאכוף שני הסכמים. ההסכם הראשון, הסכם 97, נחתם בין האגודה לבין אביה המנוח של התובעת. השני הוא הסכם פשרה שגובש בהליך הקודם בו היו מעורבים אותם צדדים, שמטרתו הייתה להקצות שתי חלקות קרקע למועמדים המומלצים על ידי התובעת. השופט דחה את התביעה משני העילות. מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית לא היו צד לאף אחד מהחוזים ולכן לא יכלו לשאת באחריות להפרות לכאורה. בנוסף, התובעת לא הבחינה בין הפרות שני ההסכמים, דבר שהיה הכרחי משום שהסכם הפשרה גבר על כל טענה הנוגעת להסכם 97. עוד קבעה השופטת כי התובעת מנועה מלהעלות טענות בדבר התנהלות האגודה טרם הסכם הפשרה. התובע ביקש לרשום את הזכויות במגרשים על שמו או על שם מועמדיו המומלצים. עם זאת, השופט קבע כי הדבר אינו אפשרי מאחר והתובע כבר החזיק בזכויות במקרקעין אחרים באזור, מה שמנע ממנו להירשם למגרשי ההרחבה. השופטת בחנה לעומק את הסכם הפשרה ומצאה כי ההתאחדות עמדה בהתחייבויותיה, למרות שמנהל מקרקעי ישראל לא אישר את המלצותיה. תפקידה של האגודה היה להמליץ על מועמדיו של התובע לרשות מקרקעי ישראל, וכך עשתה, ולא ניתן להטיל עליה אחריות לנהלים ולהחלטות הבלתי תלויים של הרמ"י. כמו כן, השופטת ציינה כי התובעת לא עמדה במועדים לתשלום דמי פיתוח, שאינם באחריות העמותה. גם הטענה כי האגודה מכרה את החלקות לצדדים שלישיים לא הוכחה. מאחר שהאגודה לא הפרה אף אחד מההסכמים, גם הטענות נגד מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית – שהתבססו על ההפרה הנטענת של האגודה – נכשלו. השופט הגיע למסקנה כי על כל צד לשאת בהוצאותיו, בהתחשב בכך שהתובע החמיץ את המועדים ואת הנסיבות הספציפיות של המקרה.