פש"ר 2118/02

תקציר

המחלוקת בפסק דין זה נסובה סביב פרשנותו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל ותחולתו על מקרה ספציפי של רוכשי דירות וחברה המצויים בהליכי חדלות פירעון. הרוכשים טענו כי הם זכאים לקזז את התשלום הסופי עבור דירותיהם כנגד פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת הדירות. עם זאת, הנאמן מטעם נושי החברה טען אחרת. בית המשפט פותח בבחינת פסק הדין בעניין אלונים בלוק ייצור בע"מ נ' TSHT, התומך לכאורה בעמדת הרוכשים כי צו הקפאת הליכים אינו יכול להיחשב כ"מועד הקובע" לפי סעיף 74. השופטת דורנר קבעה כי הצדדים יכולים להסכים על קיזוז חובותיהם גם אם החברה חדלת פירעון, כל עוד הדבר נעשה לפני המועד הקובע הנקוב בסעיף. עם זאת, השופט במקרה זה מפרש את פסק דינה של השופטת דורנר בצמצום, וסבור כי אין בו כדי לשלול את האפשרות שצו הקפאת הליכים ייחשב כמועד הקובע. בית המשפט מפנה גם לפסיקות אחרות, לרבות כספי נ' שיכון עולים, התומכות בתפיסה כי הקפאת הליכים ופירוקים דומים בהיבטים רבים, לרבות הטיפול בתביעות נושים. על סמך תקדימים אלה מגיע בית המשפט למסקנה כי צו הקפאת הליכים הוא אכן המקבילה המשפטית לצו פירוק, ולפיכך "המועד הקובע" לעניין סעיף 74. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי במקרה ספציפי זה, טענות הרוכשים התעוררו לאחר מתן צו ההקפאה, ולכן הם אינם זכאים לקיזוז לפי הסעיף. כתוצאה מכך, בקשת הרוכשים לקיזוז תשלומיהם נדחית, והם נושאים באחריות להוצאות הנאמן ולשכר טרחת עורך הדין.