בג"צ 842/16

תקציר

חוק השבות מעניק לכל יהודי את הזכות לעלות לישראל, המשתרעת גם על בני משפחתו של יהודי, קרי ילדיו, נכדיו ובני זוגו. ישנן הגבלות מסוימות, למשל, החוק אינו חל על אדם שהיה יהודי והתגייר מרצון. נטל ההוכחה מוטל על המבקש, אשר חייב להציג ראיות מנהליות להוכחת זכאותו. ראיה זו חייבת להיות משמעותית דיה כדי ליצור "חזקת זכאות", אשר עשויה בסופו של דבר להתגבש לזכות אם לא יוצגו ראיות סותרות. הקבוצה הראשונה של העותרים ביקשה להוכיח את זכאותם באמצעות אסמכתא בכתב של רב ומנהיג קהילה (קייס אזריה), שקבעה כי חברי קבוצה זו הם יהודים. עם זאת, הראיות שהוצגו נמצאו בלתי מספקות, תוך הסתמכות כפי שעשו על ידע מכלי שני, ועמדו בסתירה לחקירות קודמות. הקבוצה השנייה של העותרים התמודדה עם סוגיות דומות. בקשתם נתמכה על ידי הסוכנות היהודית, אך הראיות שהציגו היו חלשות וסותרות הצהרות קודמות של קרוביהם. בנוסף, נמצאו פערים בין חשבונות הסוכנות היהודית לרשות האוכלוסין וההגירה. בית המשפט מצא כי החלטות רשות האוכלוסין וההגירה לדחות את בקשות שתי הקבוצות היו סבירות, ולכן לא התערב. פסק הדין קבע כי העותרים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת זכאותם לפי חוק השבות, אך גם ציין כי החלטה זו לא מנעה מהם להציג ראיות נוספות לתמיכה בטענותיהם. הן השופט גרוסקופף והן השופטת חיות הסכימו עם ההחלטה, ולא ניתן צו להוצאות.