בד"א 77/14

תקציר

מדובר בפסק דין שדן בערעור על החלטה לזכות עורך דין מעבירות אתיקה בדיון משמעתי בבית הדין המשמעתי המחוזי. ועדת האתיקה המחוזית טענה כי שגה בית משפט קמא בכך שדרש רף הוכחה גבוה מהנדרש לצורך הליך משמעתי, וכי יש לראות בפסק דין אזרחי ראיה לכאורה. פסק הדין דן באמות המידה השונות של הוכחה בהליכים פליליים, אזרחיים ומשמעתיים, ובסופו של דבר קובע כי אמת המידה בהליכים משמעתיים היא שיטת ביניים בין הליך פלילי להליך אזרחי. בעוד שפסק דין אזרחי אינו ראיה חותכת, יש לראות בו ראיה לכאורה בדיונים משמעתיים. אולם, במקרה דנן, פסק הדין האזרחי לא הספיק לבדו והיה על המערער להציג ראיות נוספות. בנוסף, שתיקתו של המשיב נחשבה לתמיכה בראיות התביעה. הכרעת הדין מסכימה עם זיכויו של בית משפט קמא, אך מטעמים שונים, והערעור נדחה. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט מדגישות את החשיבות שלא להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, וההכרעה מתבססת על שיקולים פרוצדורליים.