ע"פ 2949/99

תקציר

במקרה זה הורשע המערער בעבירות חמורות כלפי אשתו, לרבות אונס, כליאת שווא ואיומים, תוך כדי קשר זוגי בעייתי. ההרשעה הסתמכה בעיקר על דברים שמסרה האישה במשטרה, בהם הודתה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. למרות שמאוחר יותר היא חזרה בה מהאשמות אלה בבית המשפט, והכחישה אונס ואיומי מוות, בית המשפט אישר את אמינות הצהרותיה הראשוניות במשטרה. החלטה זו קיבלה חיזוק מעדויות של קציני משטרה ובנותיהם של בני הזוג, שהעידו על התנהגותו המאיימת של המערער ועל הסביבה המפחידה שיצר. בית המשפט העליון הרחיב כי הראיות הנדרשות לתמיכה באמירות לפי סעיף 10א צריכות להיות חזקות מספיק כדי להוסיף אמינות, אם כי הן לא צריכות להיות עצמאיות או להפליל את הנאשם ישירות, בניגוד לראיות "מסייעות". מושג זה של "חיזוק" יכול לנבוע מעדויות הקשורות להאשמות שונות, אך קשורות, כאשר הן נובעות מתרחיש יחיד של התנהגות בלתי הולמת. הכחשתו המוחלטת של המערער את כל הטענות, לרבות האיומים, חיזקה שלא במתכוון את אמינות הטענות נגדו. בערעורו נטען כי יש בדבריו שחזרו בהם כדי לשלול את הרשעתו; עם זאת, בית משפט קמא, שמצא כי הכחשתו והסבריו של המערער אינם מתקבלים על הדעת, סמך על האמירות הראשוניות והעדויות החיצוניות כחיזוק מספק על פי החוק. לפיכך נדחה ערעורו, וההרשעה וגזר הדין המקוריים נותרו בעינם, בהתחשב בעברו הפלילי ובאיומים שהוטחו באשתו.