ע"מ 31489-01-13

תקציר

המערער השקיע בחברה אמריקאית בשנת 1999 ומכר את מניותיה בשנת 2007 בתמורה של כ-510,000 דולר. המשיב, פקיד השומה של ת"א 3, תבע מס רווחי הון מהמערער, שטען כי לא היה תושב ישראל בעת המכירה ולכן אין לחייבו במס בישראל. המערער אכן עזב את ישראל בשנת 1995 ושהה בארה"ב מספר שנים. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערער היה תושב ישראל בין השנים 1999 ל-2004 בהתבסס על מספר הימים בהם שהה בישראל ופעילותו העסקית כאן. על אף שהמערער ראה עצמו באופן סובייקטיבי תושב ארה"ב בתקופה זו, שהותו התכופה והממושכת בישראל, כמו גם קשריו העסקיים ונסיבותיו המשפחתיות, הצביעו על כך שמרכז חייו היה בישראל. עוד קבע בית המשפט כי תושבותו של המערער חודשה בשנת 2005 אך הסתיימה במאי 2005 עם עזיבת גרושתו ובנותיו את הארץ. לפיכך, המערערת לא הייתה תושבת ישראל בעת מכירת המניות בשנת 2007. עם זאת, בית המשפט קבע כי המערער חייב במס רווחי הון חלקי בישראל, כפי שחלות עליו הוראות סעיף 100א לפקודת מס הכנסה. סעיף זה מגדיר את נכסיו של תושב ישראל שחדל להיות נכס כזה כנכסים שנמכרו יום לפני שהפסיק להיות תושב, כדי להימנע מהתחמקות ממס. למרות שהמשיב טען כי יש למסות 92% מרווח ההון בישראל, קבע בית המשפט כי רק כ-72% חייבים במס, שכן המערערת חדלה להיות תושבת בחודש מאי 2005. בית המשפט הורה למשיב לבחון מחדש סוגיות מסוימות הנוגעות לזכאותו של המערער להטבות על פי אמנת המס ישראל-ארה"ב, היקף דיווחיו לרשויות בארה"ב וזכותו לקזז הפסדי הון והוצאות השקעה כנגד רווח ההון. המערער יהיה רשאי להגיש ערעור נוסף אם תתעורר מחלוקת לאחר הבדיקה החוזרת. לבסוף, בית המשפט לא פסק הוצאות למי מהצדדים, ונמצא כי המערער חדל להיות תושב ישראל ביום 24.5.05.