ע"פ 987/02

תקציר

בתיק בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעת"א 987/02, בו היו מעורבים המשיבים 1 ו-2, שהם אחים שהועמדו לדין בגין ריבוי אישומים, נתן בית המשפט פסק דין מורכב. כתב האישום הראשוני כלל תשעה אישומים הקשורים לגניבת רכב, פירוק וסחר. בסיום המשפט זוכה המשיב מס' 1 מכל אשמה, ואילו המשיב מס' 2 זוכה מכל האישומים פרט לאישום השביעי, הנוגע לשינוי זהות רכב, עליו נגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 10,000 ₪. המדינה ערערה, תוך התמקדות בזיכויים של האישומים השלישי, הרביעי והחמישי, במטרה להרשעה בהחזקת רכוש חשוד לפי סעיף 413 לחוק העונשין. המשיב מס' 2 ערער אף הוא על הרשעתו ועל חומרת עונשו. המדינה טענה כי החזקה הוכחה בשל השליטה בחלקי רכב חשודים שנתפסו, אך בית משפט קמא מתח ביקורת על הטיפול בראיות, בעיקר בכל הנוגע לתפיסת מוצגים וסימונם, מה שהוביל בסופו של דבר לזיכוי המשיבים בנימוק של היעדר ראיות מספיקות. חשדות סבירים ספציפיים לגניבה לא הוכחו לגבי אלפי חלקי רכב הקשורים לאישום השלישי. באשר לאישומים הרביעי והחמישי הנוגעים לכלי רכב או חלקים גנובים, מצא בית המשפט לערעורים ראיות מספיקות לכך שעל פי החשד נגנבו שתי שלדות רכב ושלושה חלקי שלדה, מה שהביא להרשעה בהחזקת רכוש חשוד בסעיפים אלה. חרף זיכויים ראשוניים, קבע ערכאת הערעור כי המשיבים החזיקו ביודעין דלתות ושלדה עם סימני גניבה ולא הוכיחו החזקה כדין. ערעורו של המשיב מס' 2 נדחה מאחר שהתנהלותו הייתה כרוכה בטשטוש זהות הרכב שלא כדין; גזר דינו התחשב בעברו הפלילי. בית המשפט הדגיש את המעידות הפרוצדורליות כמשמעותיות אך לא מרכזיות בפגיעה בהגנה. כתוצאה מכך, הוארך התיק לצורך מתן גזרי דין על הרשעות חדשות, תוך שיקוף האיזון שנעשה בין טיפול בראיות, הגינות פרוצדורלית והרציונל העומד בבסיס הנטל החקיקתי המוטל על נאשמים בתיקים הקשורים לגניבה.