ע"א 1136/03

תקציר

הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לטובת המשיבים, אשר דחה את טענת המערער, אינו צלח. הערעור מבקש לערער על ממצאיו העובדתיים ופרשנותו של בית משפט השלום להסכם השכירות, בפרט בכל הנוגע לנסיבות עזיבתו של המערער את הנכס המושכר. עם זאת, ערכאת הערעור מסכימה עם פסק דינה היסודי של הערכאה הנמוכה יותר, ובוחרת שלא להתערב בממצאיה העובדתיים או בהתרשמותה מהראיות שהוצגו. מרכזית בין ממצאים אלה היא הקביעה כי בעלי הדירות לא היו מודעים ולא היו מעורבים בשיפוץ הכללי של המבנה, וכי הידע שלהם היה מוגבל לתיקונים שדרשה העירייה, דבר שלא היה משפיע על החלטת המערערת לשכור את הנכס. בנוסף, מצא בית המשפט כי המניע האמיתי של המערערת לסיום חוזה השכירות לא היה קשור לשיפוצים אלא יוחס בעיקר לסיבות אישיות של מנהל השוכר. עוד קבע בית המשפט כי המערערת לא הוכיחה כל הפרה, הטעיה או טעות מצד המשיבים וכי הסכם השכירות לא היה מוצדק על יסוד תפיסת הטעות. מבחינת הפרשנות המשפטית, בית המשפט מסכים עם פרשנותו ההגיונית של בית משפט השלום לסעיף 22 להסכם השכירות, שעניינו זכותם של המשכירים לסיים את השכירות עקב מעשיהם של בעלי זכויות מיעוט (10% מבעלי הנכס) ולא להיפך. הנסיבות שקדמו לעזיבתו של המערער לא הגיעו לכדי סיכול תכלית לפי סעיף 18 לחוק החוזים, ולא הוכחו טענות השוכר בדבר שיפוצים משמעותיים והפרות מצד המשכירים. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשאת בהוצאות הערעור ושכ"ט עורך דין, בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, צמוד ריבית כקבוע בחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, וסכום הערבות יועבר לבאי כוח המשיבים.