רע"א 6658/00

תקציר

פסק דינו של בית המשפט נסוב סביב תקופת ההתיישנות החלה על בקשת חייב להשבת סכומים ששולמו ביתר לפי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל. בקשתו של המבקש נדחתה בשל תום תקופת ההתיישנות הרגילה בת 7 השנים, שכן לא ניתן צו על ידי מנהל ההוצאה לפועל. בפסק הדין הובהר כי אם ניתן צו על ידי מנהל ההוצאה לפועל, הוא נחשב כפסק דין, ובכך האריך את תקופת ההתיישנות ל-25 שנים. עם זאת, מאחר שלא הוצא צו כזה, חלה רק תקופת 7 השנים, שהובילה לדחיית הבקשה. המבקש טען כי תחולתו של סעיף 20 צריכה לכלול תשלומים שבוצעו מחוץ למסגרת ההוצאה לפועל, במטרה לפשט את ההליכים. בנוסף, טען המבקש לתקופת התיישנות של 25 שנה, וציין כי אין לראות בראש לשכת ההוצאה לפועל רשות שיפוטית, אך בית המשפט חלק על כך, ואישר את תקופת 7 השנים לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות. בית המשפט הדגיש כי לראש לשכת ההוצאה לפועל סמכות שיפוטית לצורכי התיישנות. בנוסף, בחר בית המשפט שלא להכריע באופן סופי בשאלה האם סמכותו של סעיף 20 משתרעת על תשלומים שבוצעו מחוץ להליכי הוצאה לפועל. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי חל חוק 7 השנים ודחה את הפרשנות הרחבה יותר שביקש המבקש. משכך, נדחתה הבקשה, והמבקש חויב בהוצאות המשיב.