ת"א 9892-08-22

תקציר

השופט, לאחר שבחן את הטענות, מצדד בטענת הנתבע כי חלפה תקופת ההתיישנות, ועל כן יש לקבל את הבקשה לדחיית התביעה על הסף. השופט נוקט בכך זהירות, תוך התחשבות בזכות החוקתית לעיון בצדק, אך בסופו של דבר מחליט כי התביעה, שהוגשה שבע שנים לאחר האירוע המדובר, התיישנה. ההחלטה מתבססת על כך שלמרות שהנתבע העלה את סוגיית ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, התובע לא הצליח להוכיח אף אחת מהנסיבות החריגות שיש בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. ליתר דיוק, נדחות טענות התובעת ביחס לסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, שעניינן התליית תקופת ההתיישנות במקרים של הטעיה או העלמת עובדות המהוות את עילת התביעה. השופט קובע כי תובע סביר, בנסיבות הנתונות, יכול היה לזהות בנקל את המבטח ובכך את הנתבע המתאים, וכי התובע לא היה מנוע מלהגיש תביעה. בנוסף, השופטת דוחה את טענת התובע כי יש לספור את תקופת ההתיישנות מיום התגבשות הנזק, וקובעת כי הנזק היה מהותי וכי תובע סביר היה מגיש תביעה בסמוך לאירוע. לבסוף, השופט מורה לתובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪.