רע"א 1518/11

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת בשאלה האם יש להביא בחשבון הסכם פשרה בין נפגע לבין מי שפגע בו בתביעה נפרדת לשיפוי שהגיש המוסד לביטוח לאומי. הביטוח הלאומי, ששילם הטבות לצד הנפגע, מבקש לקבל שיפוי מהאחראי לפגיעה. בית המשפט פוסק לטובת זכותו של הביטוח הלאומי לשיפוי מלא, עד למגבלות הקבועות בחוק הביטוח הלאומי, המאפשר במקרים מסוימים להקצות 25% מסכום השיפוי לצד הנפגע. מובאים מספר שיקולים התומכים בפסק דין זה. ראשית, הן הנפגע והן הצד הנפגע מתקשרים מרצונם בהסכם פשרה, תוך הערכת סיכוייהם וסיכוניהם האישיים. הסיכון עבור שני הצדדים כולל את האפשרות של הערכת יתר של סכום הפיצוי. בנוסף, הסכם הפשרה במקרה זה היה מפורש על סכום הפיצוי בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי, מה שמצביע על כך שהצדדים צפו תביעת שיפוי נפרדת מצד הביטוח הלאומי. יתר על כן, התרת סכום הפשרה כדי להפחית את תביעת השיפוי עלולה לגרום נזק לצד שלישי, שכן הביטוח הלאומי לא היה צד להסכם ולא נטל על עצמו סיכונים כלשהם הכרוכים בו. לבסוף, בית המשפט מדגיש כי הסכמי פשרה בין הנפגע לבין הצד הנפגע אינם מחייבים צדדים שלישיים כמו הביטוח הלאומי, במיוחד כאשר למוסד יש זכות תחלוף, העברת זכות התביעה מהצד הנפגע לביטוח הלאומי. פסק דין זה מבטיח כי זכויות הביטוח הלאומי מוגנות וכי הסכמי פשרה אינם מובילים בשוגג לחבות צד שלישי. המשיבים נדרשים לכסות את הוצאות המבקש ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪.