רע"א 8745/11

תקציר

בית המשפט דן בבקשה לחופשה כדי לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זכאותם של ניצולי שואה מלוב להטבות. המבקשים, שהם יהודים לוב, טענו כי עליהם לקבל הטבות מיום הגשת תביעותיהם, למרות שהגישו ערעורים באיחור בשל פסיקות קודמות של בתי המשפט לפיהן אין טעם לערער. בית המשפט הסכים להתייחס לבקשה כאל ערעור, תוך ציון חשיבותו הציבורית של הנושא מעבר לאינטרסים הפרטיים של הצדדים. שני פסקי דין מרכזיים נותחו: מקרה ברנס, שטען בתחילה כי אין צורך לערער על דחייה, ומקרה טיירס, שסימן תפנית שיפוטית שהכירה בזכאותם הפוטנציאלית של יהודי לוב על פי "חוק הפחד". בית המשפט קבע כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקיצר את תקופת הזכאות בשל שיהוי לכאורה, שכן המבקשים הסתמכו על פסק דין ברנס. למרות שהמדינה הביעה חשש מכספי ציבור, היא נמנעה מלספק השפעות תקציביות ספציפיות. בית המשפט הדגיש את חובתו לפרש חוקים סוציאליים באופן ליברלי, במיוחד עבור ניצולי שואה, והגיע למסקנה כי על המבקשים לקבל הטבות החל ממועד הגשת תביעותיהם המקורי (אמצע שנת 2001) ולא מהמועד המאוחר יותר שקבע בית המשפט המחוזי. השופט עמית התנגד, וחשש מההשלכות הכספיות הרחבות יותר ומההקשחה האפשרית של הקריטריונים. עם זאת, דעת הרוב העדיפה את המבקשים, והתמקדה בהקשר ההיסטורי ובשיקול הדעת השיפוטי לטובת הניצולים.