ת"א 6124-07-08

תקציר

בית המשפט מצא כי טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ונדחתה אף היא לגופה. בית המשפט קבע כי מועד פירעון החוב היה 31.1.96 ולא לפני כן, למרות טענות הנתבעת. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתו החלופית של מר מאירוביץ', לפיה עליו להיות אחראי רק לחובו, שכן הסכם העתודה פירט את החוב המוטל על כל חייב. לפיכך הוטל על מר מאירוביץ' לשלם לבנק רק את חלקו בחוב, שעמד על 905,145 ש"ח בצירוף ריבית ועמלות. באשר לתביעה נגד הנתבעים 2 ו-3, דחה אותה בית המשפט. נמצא כי חובת הנתבעים לשלם את החוב לבנק הותנתה במילוי שלוש דרישות, שלא התקיימו. כמו כן, הבנק לא הביא כל ראיה לכך שהוא רשאי לגבות את חובותיה של מאירוביץ-אופמן מנתבעים 2 ו-3. הסדר האשראי פירט את הסעדים העומדים לרשות הבנק במקרה של אי ציות, והבנק כבר השתמש בהם. עוד הזכיר בית המשפט כי הנתבעים 2 ו-3 מילאו תפקיד בניסוח ההסכמים ותרמו לאי ההבנות, ולכן לא נפסקו להם הוצאות או שכר טרחת עורך דין. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו ובשכר טרחתו.