עמ"ש 12792-10-19

תקציר

במקרה זה הוגשו שני ערעורים על החלטת בית המשפט לענייני משפחה להפחית את תשלומי המזונות של האב, שנקבעו לראשונה בשנת 2013 על 6,150 ש"ח לחודש עבור שלושה ילדים קטינים, ל-2,250 ש"ח. בית משפט קמא הכיר בשינוי נסיבות מהותי, לרבות הגדלת הכנסתה של האם, הרחבת הזמן של האב עם הילדים והתקדים שנקבע במשפט האזרחי 919/15. בית המשפט קבע כי להורים הכנסות כמעט שוות וקבע זמן שהייה של 57% אצל האם ו-43% אצל האב. למרות ערעורו של האב על כך שבית המשפט טעה וחייב אותו לשלם סכום לא פרופורציונלי של 90% מהוצאות הילדים, וערעורה של האם על כך שהתשלום המופחת הותיר אותה ללא יכולת לפרנס את הילדים, שני הצדדים לא הציגו ראיות מספקות לגבי צרכי הילדים. בית המשפט מתח ביקורת על פסק הדין הקודם של בית המשפט על כך שלא יישם כראוי את כלל 919, המחייב תשלומי מזונות להתבסס על יחסי הכנסה וזמן שהייה עם כל אחד מההורים ללא הבחנה בין צרכים הכרחיים לצרכים שאינם חיוניים. משכך, החליטה ערכאת הערעור להחזיר את התיק לבית המשפט קמא למתן פסק דין חדש בהתחשב בגורמים אלה, תוך הדגשת הצורך בהערכה מפורטת של צורכי הקטינים ביחס להוצאות תלויות שהייה ואי שהייה. בפסק הדין הודגש כי יש לתקן את הטפסים הקיימים בתביעות מזונות על מנת להבטיח פירוט והבנה נאותים של צרכי הקטינים, אך קבע כי הפחתת דמי המזונות תחול רק ממועד פסק הדין ולא רטרואקטיבית.