עת"מ 7360-06-19

תקציר

העותרת היא בעלת מרבית זכויות הבעלות בחלקה 14 בגבעת שמואל. בשנת 2017 אישרה הוועדה המחוזית תוכנית לפיתוח מתחם עירוני חדש בצפון מזרח העיר, הכולל מגרש 14, עם שימושים למגורים, מסחר ודיור מיוחד (דיור מוגן). העותר טען כי התכנית פגעה באינטרס ההסתמכות שלו שנקבע בשלב ההכנה, פגעה בזכויותיו ללא שימוע והייתה בלתי סבירה באופן קיצוני. בית המשפט לא מצא טעם בטענות העותר. פעולות ההכנה שפירט העותר התרחשו בטרם הפקדת התכנית, ומשכך לא יצרו אינטרס הסתמכות מוגן. גם טענת העותר בדבר הבטחה שלטונית לא הייתה משכנעת, שכן הדיונים הנדונים לא היו החלטות מחייבות ולא עמדו בתנאים להבטחה מינהלית תקפה. בית המשפט דחה גם את הטענה כי נמנע מהעותר שימוע, וציין כי הזכות לשימוע קמה רק בשלב ההתנגדות, שחל במקרה זה. באשר לטענתה העיקרית של העותרת בדבר ייעוד החלקה המאוחדת לשימוש שב"כ ורישומה על שם הרשות המקומית, מצא בית המשפט כי החלטת הוועדה המחוזית סבירה ומבוססת על שיקולים תכנוניים. גם החלטת הוועדה לאחד את החלקות וליצור שטח גדול יותר לדיור מוגן הייתה סבירה ומקובלת על כל גופי התכנון, לרבות נציגי העותרת. עוד קבע בית המשפט כי השימוש המסחרי בחלקה נלווה לשימושו הציבורי העיקרי, וכי מתחם הדיור המוגן ינוהל כגוף אחד על ידי הוועדה המקומית, כפי שנקבע בתקנות התכנית. בית המשפט הדגיש כי חוקי התכנון משרתים מטרות חברתיות וכי החלטת הוועדה המחוזית למסור את מתחם הדיור המוגן לרשות המקומית הייתה סבירה ועלתה בקנה אחד עם שיקולי צדק חלוקתי ומרחבי. הוועדה שקלה גם את יכולתה לממש את הפרויקט. גם טענות העותרת לפגיעה קניינית וכלכלית נדחו, שכן התכנית עצמה לא הפקיעה את הקרקע, וניתן לפתור את סוגיית הפיצויים באמצעות תביעה לפי חוק התכנון והבניה. לבסוף, בית המשפט לא מצא פגם בכך שהוועדה לא התייעצה עם הגורמים המקומיים, שכן הם השתתפו בהליך התכנון והציגו את עמדתם. העתירה נדחתה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.