עת"מ 27857-04-14

תקציר

הסוגיה המרכזית שנדונה בפסק הדין היא האם יש למדוד את קו המים העליון כפי שהוגדר בתמ"א 13 מגובה 0.0 או 0.75, מה שיקבע אם היתר בנייה למלון בחוף בת ים הוא חוקי או לא. העותרים, אדם טבע ודין ודין, טוענים כי היתר הבנייה אינו חוקי משום שהוא ניתן על סמך מדידה מגובה 0.0, לרבות השטחים הציבוריים של המלון בתוך אזור החוף שאורכו 100 מטר שבו אסורה הבנייה. המשיבים, המועצה הארצית לתכנון ובניה, ועדת התכנון המקומית והיזם, טוענים כי ההיתר חוקי משום שהוא נמדד מגובה 0.0, שיטה המשמשת את גופי התכנון מזה שנים. עוד הם טוענים כי העותרים התמהמהו בהגשת העתירה ואין לקבלה. השופטת פותחת בהדגשה כי למרות הצטרפותו והצגת נתוני הרקע על ידי אדם טבע ודין במועד, עדיין יש לדון בסוגיית השיהוי בשל השיהוי המשמעותי בהגשת העתירה. השופט מציין כי בית המשפט העליון, במקרה קודם (גואטה), דחה עתירה דומה מחמת שיהוי, אך השופט עמית ציין כי מלוא היקף הסוגיה לא הוצג בפני בית המשפט. לפיכך, השופט ידון לגופו של עניין. השופט מספק סקירה של מדיניות התכנון המרחבי בישראל, תוך הדגשת חשיבות השמירה על השטחים הציבוריים, ובפרט חופי הים, למען הדורות הנוכחיים והעתידיים. השופט דן בתוכניות המתאר הארציות השונות, לרבות תמ"א 13 וחוק החופים, תוך הדגשת מטרתן לשמור על הסביבה החופית ולייעד רצועה באורך 100 מטר לאורך החופים לשימוש הציבור. בהמשך מתייחס השופט לטענת המשיבים כי מוסדות התכנון מדדו את קו המים העליון מגובה 0.0 במשך עשרות שנים. סקירה כרונולוגית של החלטות, פסקי דין ודיונים הנוגעים למדידת קו המים העליון מעלה כי טענה זו מופרכת. השופט מציין כי לא המחוקק, לא גופי התכנון ולא בתי המשפט קבעו כי יש לפרש את קו המים העליון בתמ"א 13 כקו הנמדד מגובה 0.0. המקרים הבודדים שבהם נמדד קו המים העליון מ-0.0 היו החלטות נקודתיות שלא נועדו להוות תקדים. בנוסף, ועדת מומחים שמינתה המועצה הארצית המליצה למדוד את קו המים העליון מגובה של 1.5 מטר מעל פני הים, אך זו לא התקבלה עקב פשרה בעת חקיקת חוק החופים, שקבע את המדידה על 0.75 מטר. העמדה המדעית המקצועית נותרה כי המדידה צריכה להיות מ -1.5 מטר. השופט מגיע למסקנה כי אין זה סביר להמשיך ולמדוד את קו המים העליון מגובה 0.0 בתכניות שתוקפן בין השנים 1983 ל-2004, שכן הדבר פוגע באינטרס הציבורי. באשר לשיהוי, מודה השופט כי קיים שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי בהגשת העתירה. עם זאת, השופט מדגיש כי גם באיהוי, בית המשפט רשאי לתת סעד אם יש פגיעה בשלטון החוק, כפי שקורה כאן. השופט מציין כי האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק ובשמירה על הסביבה החופית גובר על טענת השיהוי, מה גם שהיתר הבנייה הוצא זמן רב לאחר חקיקת חוק החופים, ועל גופי התכנון היה לפרש את קו המים העליון על פיו. יתר על כן, השופט קובע כי אין זה ראוי שהמדינה תעלה טענת שיהוי כאשר היא אחראית לקיום החוק. השופט מדגיש את ההשלכות המתמשכות של הבנייה החופית ואת הקושי של התושבים וארגוני הסביבה לעקוב אחר כל מקרה. לכן, אי חוקיות היתר הבנייה גוברת על העיכוב. כדי לפתור את הסוגיה, השופט מבטל את היתר הבנייה אך משהה את הכרזת הבטלות למשך 24 חודשים. במהלך תקופה זו, המועצה הארצית תבחן מחדש את ההיתר לפי ההוראות הגמישות של תמ"א 13, בהתחשב בקו המים העליון שנמדד מגובה 0.75. גישה זו מאזנת בין הפגיעה בשלטון החוק לבין הסתמכותו בתום לב של היזם על ההיתר. השופט מדגיש כי אין להרוס את המבנה עצמו, אך ניתן לבצע התאמות בשטחים הציבוריים בהתאם לתב"ע הארצית ולחוק החופים. לסיכום, השופט קובע כי יש למדוד את קו המים העליון בתמ"א 13 מגובה 0.75 בכל התוכניות שאושרו לפני כניסת חוק החופים לתוקף. היתר הבנייה למלון סאן מושעה ל-24 חודשים, ולאחר מכן יבוטל אלא אם המועצה הארצית תאשר אותו לפי ההוראות הגמישות. הוצאות לא ייפסקו לאף אחד מהצדדים בשל השיהוי המשמעותי וקבלת העתירה.