ע"פ 205/73

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כי המערער, סטיבן איוון רוס, ניתן להסגרה לארצות הברית של אמריקה. רוס הואשם בארצות הברית בשני סעיפים: (1) הסעת אדם שנחטף מעבר לגבולות בינלאומיים, ו-(2) קבלת דמי כופר ששולמו עבור אדם חטוף. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת הסגרה של ממשלת ארה"ב, מה שהוביל את רוס לערער. הסנגור טען כי לעבירות בהן הואשם אין עבירות מקבילות בישראל, ולכן לא ניתן להסגיר את רוס. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי מתקיימת דרישת ההסגרה - שהעבירה תהיה בת ענישה בישראל. למרות שהעבירה המדויקת אולי אינה קיימת בחוק הישראלי, המעשים המיוחסים לרוס אינם חוקיים ולכן ניתנים להסגרה. החלטה זו התבססה על חוק ההסגרה משנת 1954, שאינו מחייב חפיפה מוחלטת של עבירות בין מדינות, אלא כי החוק אינו חוקי בשתי המדינות. במקרה זה, שלילת חירותו של אדם וקבלת דמי כופר אינם חוקיים בישראל על פי סעיפים שונים בפקודת החוק הפלילי ובחוק לתיקון חוק העונשין. יתר על כן, הראיות שהוצגו, לרבות תצהיר וזיהוי מצולם, נחשבו לגיטימיות. לפיכך, אישר בית המשפט את צו ההסגרה.