תא"ק 20237-01-15

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם הליכי גבייה מנהליים משפיעים על תקופת ההתיישנות לגבי תביעות אזרחיות בבית המשפט. השופט קבע כי התשובה לשאלה זו שלילית, בהתבסס על לשון חוק ההתיישנות משנת 1958, על תכליות החוק ושיקולי מדיניות נוספים. החוק קובע במפורש כי רק תביעות המוגשות לבית המשפט מקפיאות את תקופת ההתיישנות, והליכי גבייה מנהליים אינם נכללים. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם כוונת החוק, שהיא למנוע מבעל דין לאבד את זכותו להגיש תביעה חדשה בשל טעות פורמלית בתביעה הקודמת, שכן הליכים מנהליים הם פעולות מכוונות. יתר על כן, פסיקה כזו תיצור הבחנה בלתי מוצדקת בין רשויות מנהליות לבין תובעים אחרים, ותקנה יתרון לראשונים. בנוסף, שיקולי מדיניות תומכים בפרשנות זו, שכן היא מבהירה את מועדי תקופת ההתיישנות ונמנעת ממתן יתרון מופרז לרשויות המינהליות. לבסוף, השופט מציין כי החשש מפני רשויות הממהרות להגיש תביעות כדי להימנע מתקופת ההתיישנות אינו מספיק כדי לגבור על לשונו ומטרותיו הברורות של החוק. מאחר והתביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות, היא נדחית, והתובע חויב בהוצאות הנתבע בסך 2,500 ₪.