ע"פ 71742/07

תקציר

המערער הורשע בשימוש במסמכים מזויפים ובקבלת כספים במרמה, דהיינו שני שיקים שהופקדו בחשבונו. הוא ערער על פסק הדין, אך בית המשפט לערעורים, לאחר שבחן את הראיות, לא מצא סיבה לזכות אותו. בעוד שבית משפט קמא הגיע למסקנה כי המערער ידע שהשיקים מזויפים רק בדיעבד, בית המשפט לערעורים מצא כי המערער היה מודע לכך שהשיקים מזויפים בעת ההפקדה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי בית משפט קמא לא העריך את מהימנותו, והדגיש כי הסתירות הרבות והשינויים שחלו בהודעותיו ביחס לאירוע הפכו את עדותו לבלתי אמינה. פרטי השיקים השני והשלישי שהופקדו לצד השיק המזויף, שלטענת המערערת היו יכולים לסייע בזיהוי המפקיד, נמצאו לא רלוונטיים, שכן די היה בפרטי השיקים כדי לזהות את החשבון ממנו נמשכו. זאת ועוד, טענותיו של המערער בדבר זהות המפקיד היו בלתי הגיוניות ואינן מעוגנות במציאות. ערכאת הערעור קבעה כי ניתן להסיק את ידיעתו של המערער על הזיוף מהראיות ומעדותו הבלתי מהימנה, ובשילוב עם העובדה שאינה שנויה במחלוקת בדבר זיוף השיקים, הובילו למסקנה הבלתי נמנעת כי היה מודע לזיופם. בית המשפט הדגיש כי ספק סביר קיים רק אם קיימת מסקנה מהותית המתיישבת עם חפותו של הנאשם, מה שלא היה המקרה כאן. לפיכך הציעה השופטת שבח לדחות את הערעור, שהתקבל על ידי חבריה, ולהביא לדחיית פסק הדין.