ע"א 6042-07-19

תקציר

הערעור מתייחס להסכם שנחתם בשנת 2002 בין מושב לחברה להקמה והפעלה של תחנת דלק על אדמות המושב. ההסכם כלל תקופת שכירות של 25 שנה, במהלכה תפעיל החברה את תחנת הדלק ותשלם דמי שכירות. כמו כן התחייבה החברה לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בשינוי ייעוד הקרקע ובהקמת התחנה, לרבות דמי היוון, ששולמו למינהל מקרקעי ישראל בקשר עם חתימת הסכם החכירה, שתקופתו נקבעה ל-49 שנים. בעקבות חתימת ההסכם דרשה החברה כי המושב ישלם מחצית מדמי ההיוון עבור התקופה שלאחר תום החכירה. המושב סירב והחברה לא עמדה על דרישתו עד שהמושב תבע את החברה על הפרת חוזה בשנת 2016. לאחר מכן הגישה החברה תביעה נגדית, ודרשה מהמושב להשיב את הסכום ששילם עבור דמי ההיוון עבור התקופה הנוספת. בית משפט קמא קיבל את עמדת המושב ודחה את התביעה שכנגד. החברה ערערה, ורוב שופטי ערכאת הערעור קיבלו את הערעור וקבעו כי על המושב לא הייתה חובה להשתתף בתשלום דמי ההיוון וכי על החברה לשאת בכל התשלומים הללו במסגרת התחייבויותיה על פי ההסכם. השופט אטדגי חלק על כך וסבר כי יש לדחות את הערעור. שופטי הרוב קבעו כי על המושב להשיב לחברה את הסכום ששילמה עבור דמי ההיוון, ואילו השופט אטדגי קבע כי על החברה לשאת בתשלום מלוא דמי ההיוון.