ע"ע 1673-10-11

תקציר

הערעור מתייחס לתביעה של עובדת לשעבר נגד מעסיקה על כך שלא סיפק לה כיסא לשבת עליו במהלך העבודה, בניגוד לחוק הזכות לעבוד בישיבה. העובדת עבדה כאחראית משמרת וקופאית בחנות הבגדים של המעסיק בירושלים. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק בעבר לטובת העובדת, והורה למעסיק לשלם לה פיצויי פיטורים ופיצויים לדוגמה בסך 50,000 ₪. הערעור הנוכחי מתייחס רק לחובת תשלום פיצויים לדוגמה. המעסיק טען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי מדובר בעבירה על החוק, שכן בחנות היו כיסאות, אם כי לא במספרים מספיקים, ולא נאסר על העובדים לשבת. עוד טען המעסיק כי סכום הפיצוי מופרז. העובד טען כי מרבית טענות המעסיק נגעו לקביעות עובדתיות, שערכאת הערעור אינה מתערבת בהן בדרך כלל, וכי ממצאי הערכאה הנמוכה יותר היו מוצדקים. באשר לסכום הפיצוי טען העובד כי הנסיבות חמורות, המצדיקות את הסכום שנפסק, שהיה צנוע ביחס לסכום המרבי המותר בחוק. ערכאת הערעור הסכימה עם העובד כי קביעותיו העובדתיות של הערכאה הנמוכה יותר, בעיקר ביחס לאווירת הפחד שיצר המעסיק ואי העמדת מספר מספיק של כיסאות, היו מוצדקות ואינן ראויות להתערבות. עוד הדגיש בית הדין כי חובת המעסיק הייתה לספק לעובדים כיסאות מתאימים באזור בו עבדו, ולא במקום אחר בחנות. יתרה מכך, בית הדין הדגיש כי המעסיק לא רק שלא סיפק מספיק כיסאות, אלא אף אסר על העובדים לשבת, מה שיצר אווירה של הפחדה. בית הדין ציין כי ההפרה התרחשה לאורך תקופה ממושכת, והמעסיק לא הראה כל כוונה להתאים את סביבת העבודה לקיום החוק. לפיכך, דחה בית הדין את ערעור המעסיק על הפרת החוק. באשר לגובה הפיצוי, הסכים בית הדין עם העובד כי שיעור הפיצויים העונשיים לא נועד לשקף את הנזק שנגרם אלא את התנהלות המעביד, ולכן אין צורך להצמיד אותו לשכרו של העובד. בית המשפט דחה גם את הטענה כי מדובר בשיעור מופרז, תוך שימת דגש על הנסיבות החמורות, על מהותה המכוונת של ההפרה ועל התארכות ההפרה לאחר כניסת החוק לתוקף. בית המשפט הגיע למסקנה כי הפיצוי בסך 50,000 ₪, המהווה 25% מהפיצוי המרבי המותר, היה מוצדק ומידתי בנסיבות אלה. לפיכך, הערעור נדחה, והמעסיק חויב לשלם לעובד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.