ת"א 4478-12-13

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם מכר להעברת זכויות בעיזבון 7 בין ליפשיץ המנוח לבין ביטן. מושב ציפורי, צד שלישי חיצוני להסכם, טען כי המכירה אינה תקפה וביקש להכריז על בטלותה. עם זאת, השופט פסק לטובת היורשת של ביטן וליפשיץ, קלרה. הזכויות המדוברות נרשמו על שמו של ליפשיץ ברשות ישראל, ועל פי החוקים הרלוונטיים, רשות מקרקעי ישראל היא הגוף האחראי על ניהול קרקעות אלה וקביעת מדיניות המקרקעין. השופט הדגיש כי תפקידו של מושב ציפורי אינו מכריע וכי הסמכות הסופית נתונה בידי מועצת מקרקעי ישראל ורשות מקרקעי ישראל. השופטת דחתה גם את טענתו של ציפורי כי העברת הזכויות מותנית בקבלה לחברות במושב, שכן הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הסכם החלקה או עם דיני העברת המקרקעין. השופטת בחנה בהרחבה את סבירות סירובו של ציפורי לתת הסכמה להעברת זכויות, ומצאה כי היא בלתי סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות של מינהל תקין. הסירוב התבסס על הטענה שביתן אינו מתאים לחיי קהילה, אך הראיות שהוצגו היו רטרואקטיביות ולא קבילות, וההחלטה לא התקבלה בהתאם לקריטריונים שהוגדרו מראש. כמו כן, השופטת מתחה ביקורת על חוסר השקיפות של ציפורי ועל הימנעותה ממתן החלטה מנומקת היטב. בסופו של דבר קבע השופט כי סירובה של ציפורי להעביר את הזכויות לביתן אינו מוצדק, והורה לאשר את הסכם המכר בין ליפשיץ לביטן, בכפוף לנהלים ולדרישות מועצת מקרקעי ישראל ורשות מקרקעי ישראל. מושב ציפורי חויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לביתן וקלרה, בסך 30 אלף שקל.