ע"א 36225-10-13

תקציר

שני ערעורים אוחדו בתיק הנוכחי בנוגע למחלוקת על תשלומים כספיים. המערער, יעקב פאר, טען כי הלווה סכומי כסף שונים למספר חברות ולבעליהן ומנהליהן כבעלים חלקי של החברות האמורות. בית משפט קמא פסק תחילה לטובת המשיבים, קבע כי מדובר בהשקעות ולא בהלוואות, והורה לפאר לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין. על פסק דין זה הוגש ערעור, וערכאת הערעור פסקה לטובת פאר, קבעה כי מדובר בהלוואות, והחזירה את התיק לבית משפט קמא למתן פסק דין חדש. לאחר מכן הורה בית משפט קמא למשיבים להשיב לפאר סך של 57,999 ₪, כולל הפרשי ריבית והצמדה, והורה לשלושה מהמשיבים לשלם לפאר 3,000 ₪ כל אחד כשכר טרחת עורך דין. פאר ערער על פסק דין חדש זה, וטען כי הסכומים שהוחזרו אינם נכונים ושכר טרחת עורך הדין נמוך מדי בהתחשב באורכם של ההליכים המשפטיים. המשיבים טענו כי הסכומים שהוזמנו נכונים וכי אין להחיל את הפרשי הריבית והצמדה. הערעור השני הוגש על ידי המשיב דורון אקנין, אשר טען כי בית משפט קמא לא קבע האם הוא חייב אישית בהחזר פאר, וכי הסכומים שעליהם הורה לשלם בתוספת ריבית והפרשי הצמדה אינם נכונים. ערכאת הערעור קיבלה חלקית את ערעורו של פאר, והגדילה את שכר טרחת עורך הדין של המשיבים 1 ו-6 ל-9,000 ₪ כל אחד, אך דחתה את יתר הטענות. בית המשפט קיבל את ערעורו של אקנין והחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיקבע האם אקנין אחראי אישית להחזרי ההלוואה. כן הונחה בית משפט קמא לשקול ראיות וטיעונים נוספים ולתת פסק דין משלים בהתאם. כל האישומים נגד אקנין עוכבו עד לפסק דין זה, והאפשרות להעלאת שכר טרחת עורך הדין נותרה פתוחה. פסקי הדין ניתנו ללא צווים להוצאות, ופיקדונות בית המשפט היו אמורים להיות מוחזרים למערערים בהתאמה.