ע"פ 3165/93

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שהרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וגזר עליו מאסר עולם. בערעור נטען כי חומר הראיות אינו תומך בקביעה של "כוונה תחילה", ולכן יש לצמצם את ההרשעה להריגה. האירוע המדובר התרחש בשנת 1977, כאשר המערער, שהיה מכור לסמים קשים ולאלכוהול, הגיע לביתה של בת דודתו סבאח על מנת לשכנעה לשנות את אורח חייה, דבר שהסתייג ממנו. התפתח עימות, במהלכו אחז המערער במוט ברזל ודקר את סבח וחדר לריאה שלה. לאחר מכן דחף אותה לתוך בור מים והטביע אותה. המערער נמלט למחרת לירדן ונשאר שם עד שנת 1992, אז נודע לו כי חלפה תקופת ההתיישנות. עם שובו ארצה נעצר, נשפט והורשע ברצח. בא כוח המערער טען כי חסרות ראיות התומכות בשלושת המרכיבים של "כוונה תחילה": הכנה, החלטה להרוג והיעדר "קינה" (מונח עברי המתייחס להיעדר התגרות שתשלול את יסוד המחשבה המוקדמת). השופט י' קדמי, בפסק דין מוסכם על המשנה לנשיא א' ברק והשופט ג' בך, דחה את הטענות. הם קבעו כי די בפעולות האחיזה והשימוש של המערער במוט הברזל, כמו גם בהתנהלותו לאחר מכן, כדי לבסס את אלמנט ההכנה. באשר להחלטה להרוג, קבעו השופטים כי התנהגותו של המערער, לרבות התנהגותו לאחר האירוע, הצביעה על החלטה נחושה לגרום למותו של סבאח. עוד נקבע כי טענתו של המערער בדבר שכרות עמוקה, אשר פגעה לכאורה ביכולתו לגבש כוונה תחילה, לא נתמכה בראיות וסותרת את מעשיו. לבסוף, מצא בית המשפט כי דחייתו של סבח את בקשות המערער אינה מהווה התגרות מספקת כדי לפטור את המערער מהרשעה ברצח. מאחר שהתקיימו כל שלושת מרכיבי ה"כוונה תחילה", נדחה הערעור על ההרשעה.