עת"מ 1033/08

תקציר

השופטת, מיכל רובינשטיין, החליטה לדחות את העתירה שבפניה משני טעמים עיקריים. ראשית, העתירה הוגשה באיחור ניכר. המכרז נשוא העתירה פורסם בדצמבר 2006, והעתירה עצמה הוגשה למעלה משנה לאחר מכן, בינואר 2008 - איחור של יותר מ-45 יום, שהוא המקסימום המותר בחוק. העותרת הייתה מודעת למכרז ולהשלכותיו, לאחר שהגישה עתירה קודמת לאותו מכרז בינואר 2007. עיכוב זה הוא סיבה מספקת לדחות את העתירה על הסף, שכן הוא יפגע בזכויותיו של הצד השלישי המעורב, אשר השקיע זמן וכסף ניכרים בהתאמת דרישות המכרז, ואף החל לפעול על פיו. שנית, השופטת בחנה את הטיעונים שהוצגו לגופו של עניין ומצאה כי הם אינם משכנעים. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנות הסעיפים הרלוונטיים לפקודת התעבורה, ובפרט הסמכות שהוענקה למרכז השלטון המקומי (מש"קל) להפעיל הסדר חניה ארצי אחיד. בעתירה נטען כי הנחיית מש"כ לרשויות המקומיות, שהורתה להן לכבד את הסדר החניה הארצי - לרבות הסדר החניה הסלולרי - חורגת מסמכותן. עם זאת, השופטת העדיפה את פרשנות המשיבים, לפיה הפקודה מאפשרת למשכ"ל להפעיל הסדרים נוספים לצד דו"ח החניה הארצי. מטרת ההסדר הלאומי היא לפשט את התהליך עבור הנהגים, וזמינותם של אמצעי תשלום מרובים - כולל מכשיר איזי פארק ומערכות תשלום בטלפון הנייד - עולה בקנה אחד עם יעד זה. בנוסף, השופטת ציינה כי המכרז לא היה מכרז משותף הטעון אישור של שר הפנים, אלא נפל בגדר הסמכות שהוענקה למשכ"ל בחוק. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה, והורה לעותר לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 30,000 ₪ + מע"מ.