ע"א 701/76

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך על קרקעות באזור בית לחם. פסק הדין המקורי, שניתן בשנת 1971, קבע כי רכישת המקרקעין הנדונים על ידי המשיב הראשון משניים מהמשיבים תקפה, והורה על ביטול רישום המקרקעין על שם משיב אחר. כמו כן הורתה על ביטול עיקול על הקרקע, בכפוף למסירת פסק הדין לישראל מרדכי טננבאום או ליורשיו. בשנים 1971 ו-1975 הוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים שתי בקשות על ידי צדדים שטענו לזכויות שוות באותה קרקע. המבקשים ביקשו לבטל את פסק הדין הקודם, בטענה שהוא פוגע בזכויותיהם. הבקשה השנייה הייתה ניסיון לתקן את הראשונה, והגיעה לאחר מותו של המבקש הראשון, כאשר יורשיו נכנסו לתיק. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות, בקובעו כי מאחר שהמבקשים לא היו צד לתיק המקורי, הם אינם יכולים להגיש בקשה בדרך של מרצה לביטול פסק הדין, ובמקום זאת עליהם להגיש תביעה עצמאית. רוב בבית המשפט העליון הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי כי נדרשת פעולה עצמאית, אך חלק על האמצעים להשגתה, וקבע כי ניתן לראות בבקשות הצהרות פתיחה וככאלה אין לדחותן. תחת זאת, היה מקום להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע האם לא ניתן לדון בבקשות, בתיקונים המתאימים, כפי שהן, או שמא יש להגיש תביעה רגילה. השופט אשר חלק על כך, וטען כי ההבדל בין מרצה רגיל להרצאת פתיחה אינו טכני בלבד, וכי הבקשות פגומות מיסודן. פסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן בשנת 1977, ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי והחזיר את התיק לערכאה נמוכה יותר לדיון נוסף, כאשר כל צד יישא בהוצאותיו.