ע"א 461/76

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על תביעת מתווך לדמי תיווך, אשר נדחתה הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי. המקרה עסק במכירת דירה שבה המתווך, המערער, ביקש עמלה של 2% לאחר שהציג קונה. בתי המשפט פסקו תחילה נגד המתווך, בנימוק של מאמץ לא מספיק, שכן הוא רק הציג קונה אך לא השתתף במשא ומתן ולא יידע את המוכר על הקשר של הקונה אליו. עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטות אלה, והדגיש כי זכאותו של מתווך לשכר טרחה תלויה באפקטיביות פעולותיו, ולא במידת המאמץ או המעורבות במשא ומתן, ובלבד שפעולות המתווך הן הגורם הסיבתי לקשר בין הקונה למוכר. נקבע כי השיחות המוקלטות בין הצדדים לא הטילו תנאים מותנים כמו השגת מחיר מכירה ספציפי. בית המשפט ציין כי זכותו של המתווך לעמלה נובעת מיצירת מערכת יחסים שתוצאתה מכירה, בין אם ביצע פעולות כמו השתתפות במו"מ או יידוע המוכר במפורש. בית המשפט גם הדגיש כי כל תנאי, כמו מחיר מינימום קבוע למכירה, היה צריך להיכלל במפורש בהסכם המתווך אם התכוון. פסק הדין הסתיים בכך שהמתווך קיבל את שכר טרחתו מאחר שהוא סייע בפועל למכירה באמצעות מעשיו, תוך דחיית הרציונל לפיו מחירי מכירה מינימליים מותנים משתמעים. זה הוביל לביטול החלטות קודמות של בית המשפט, לטובת המתווך וזיכוי אותו בעמלה המוסכמת יחד עם ריבית מוגדרת ושכר טרחה.