ב"ש 298/86

תקציר

בפסק דין תקדימי, התייחס בית המשפט העליון לסוגיה הבוערת של חיסיון עיתונאי, ובפרט בנוגע לסירובם של שני עיתונאים לחשוף את מקורותיהם במהלך הליכים משמעתיים נגד עורכי דין. לשכת עורכי הדין ראתה בפרסום שמותיהם ותצלומיהם של עורכי הדין סוג של פרסום אסור, ופתחה בהליכים משמעתיים. כאשר זומנו להעיד, השתמשו העיתונאים בחיסיון בטענה שהוא חיוני לתפקידם ולחופש העיתונות, למרות שפקודת הראיות נעדרת הוראות מפורשות בדבר חיסיון עיתונאי. בית המשפט בחן האם השמטה זו מצביעה על הסדר שלילי השולל לחלוטין זכות זו. בהדגישו את תפקידו המרכזי של חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, הכיר בית המשפט באינטרס הציבורי המשמעותי בהגנה על מקורות עיתונאיים כדי להבטיח זרימה חופשית של מידע. אלא שהגנה זו לא נתפסה כמוחלטת אלא יחסית, ומחייבת שיקול דעת שיפוטי זהיר כדי לאזן בינה לבין צורכי הצדק. בעוד שבתי המשפט יכולים לכפות גילוי במקרים של פשעים מהותיים או עבירות חמורות שבהן לא ניתן להשיג צדק בלעדיו, אמצעים כאלה אינם צריכים לפגוע בתפקידה הבסיסי של העיתונות. בית הדין קבע כי העניינים המשמעתיים שנדונו, שעניינם טענות לפרסום עצמי, אינם חמורים דיים כדי לגבור על החיסיון העיתונאי. כתוצאה מכך בוטלו הקנסות שהוטלו, ואישרו מחדש את זכותם של העיתונאים לעכב את מקורותיהם כדי לשמור על חופש העיתונות.